כיצד עולם האמנות מתמודד על פערים מגדריים בעידן Metoo
לא קל להיות אמן. אבל עוד יותר קשה להיות אמנית.
כבר ב 1971- פורסם הטקסט המכונן של לינדה נוכלין ״מדוע אין אמניות גדולות״. נוכלין מיפתה את החסמים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שמנעו מנשים להיות שחקניות משמעותיות בשדה האמנות לאורך ההיסטוריה. זה לא שבאמת אין אמניות גדולות – הן פשוט לא הגיעו לתודעה הציבורת בגלל אותן מגבלות בגישה למשאבים שיאפשרו את קידומן – גם שדה האמנות נוהל על ידי גברים, אשר קידמו גברים.
השיח הפמיניסטי שנוכלין היתה מחלוציה נתן לגיטימציה לאמנות פמיניסטית. אבל גם היום, חמישים שנה אחרי אותו מאמר מכונן, נשים באמנות עדיין מתמודדות עם פערים גדולים מול אמנים גברים.
מחקר אקדמי שהתפרסם בתחילת השנה אסף נתונים מהאוספים של 18 מוזיאונים מובילים בארצות הברית. הדאטה נאספה בין השנים 2017-2018 והנתונים מדהימים: 87% מהיצירות באוספי המוזיאונים הם של אמנים גברים. מתוכם 85% הם לבנים.
חוסר האיזון בא לידי ביטוי גם בשוק האמנות. ברשימת מאה היצירות היקרות בהיסטוריה אין אף אמנית אחת. בעוד השיא ליצירה היקרה ביותר הוא 450 מיליון דולר, לסלבטור מונדי של ליאונרדו דה וינצ׳י, השיא ליצירה היקרה של אמנית – ג׳ורג׳יה אוקיף, הוא 45 מיליון. המכירה הזאת בוצעה ב– 2014 והשיא לא נשבר מאז.
גם בקטגוריית האמנים החיים יש פער עצום בין גברים ונשים. השיא ליצירה של אמן זכר שייך לג׳ף קונס שפסל השפן שלו נמכר השנה ב– 91 מיליון דולר. האמנית החיה היקרה ביותר היא ג׳ני סביל, שיצירתה נמכרה ה– 12.4 מיליון דולר. יאיוי קוסאמה, עם כל ההיסטריה שסובבת אותה בשנים האחרונות, מגרדת את ה– 10 מיליון.
ובכל זאת, מאז שהוקמה תנועת MeToo ב– 2016, משהו מתחיל לזוז. אנחנו רואים תנופה של שינוי שהוא מהפכני בעיני. הדבר המשמעותי ביותר הוא בשינוי שמתחולל אצל הגברים. לא מדובר רק בהעצמה נשית אלא בדה–לגיטימציה של ההתנהלות של העולם הישן. לראשונה אנחנו רואים שינוי בנרטיב גם אצל גברים, ששותפים להערכה מחודשת של העיוותים ההיסטוריים ומתחיל תהליך של תיקון.
תהליך זה מחלחל – לאט אמנם– גם לעולם האמנות, וגם בשדה שלנו יש אוירה של הכאה על חטא וניסיון לתקן עיוותים בייצוג הנשי בתולדות האמנות.
ב– 2018 רכש הנשיונל גלרי בלונדון פורטרייט של האמנית הרנסנסית ארטמיזיה ג׳נטילסקי תמורת 4.8 מיליון דולר. רכישה זו העלתה ל– 20 את מספר היצירות של נשים באוסף המוזיאון שמכיל 2,300 יצירות. אחוז אחד, כאמור של נשים.
הילמה אף קלינט, האמנית השוודית שנולדה במאה ה– 19 ונפטרה ב– 1944 זוכה רק היום להכרה. היא החלה לעשות אמנות מופשטת כבר ב– 1906 – והקדימה את קנדינסקי, מלביץ ומונדריאן. התערוכה שלה, שהוצגה עד אפריל בגוגנהיים בניו יורק עשתה צדק היסטורי ולא פלא שהיא הפכה לתערוכה הפופולרית ביותר בהיסטוריה של המוזיאון. מעל 600 אלף איש ביקרו בה והתערוכה הקפיצה את אף קלינט למודעות ציבורית ולמקום שמגיע לה בתולדות האמנות.
ובל נשכח את תקרת הזכוכית של האמהות– שמוגדרת כאחד החסמים הבסיסיים שבגללם, כביכול, אמניות לא יכולות להצליח כמו גברים אמנים. אפילו נשים חושבות כך. טרייסי אמין אמרה שיש אמנים טובים שיש להם ילדים – הם גברים.… מרינה אברמוביץ׳, למשל, עשתה שלוש הפלות כי הרגישה שאמהות עלולה לפגוע בקריירה שלה. ובכן, גם תקרה זו נשברה. יש אמניות רבות כמו קטרין אופי,ססילי בראון, ג׳ולי מהרטו, מרלן דומא, לורן סימפסון, ג׳ני הולצר ועוד נשים רבות שדוחות את הגישה הבינארית של ״או–או״ ומתחברות לגישה החדשה של ״גם וגם״.
אם הגברים הם במרכז והנשים בשוליים, לראשונה אנחנו רואים גם את השוליים של השוליים – את האמניות השחורות, ההיספאניות והאסייתיות, שעד כה היו מחוץ לראדאר, ועתה מקבלות תשומת לב. בעקבות השיח המשתנה, גם נקודת המבט משתנה ובמסגרת הנטייה החדשה ל – Inclusivity – הכללה, אותם שוליים מתקרבים למרכז.
ביוני 2018 ביונסה וג׳יי זי יצרו קליפ לשיר החדש שלהם במוזיאון הלובר. שני הכוכבים הגדולים של עולם המוסיקה יחד עם חבורה של רקדנים שחורים, השתלטו על מעוז התרבות האירופאי במפגן כוח אדיר. הקליפ שלהם נצפה עד כה 184 מיליון פעם והמסר ברור – אנחנו כאן ואתם לא יכולים להתעלם מאיתנו.
השנה התקיימה תערוכה במוזיאון ד׳אורסיי בפאריז, שהיתה מוקדשת לייצוג נשים שחורות באמנות מהמאה ה– 19 ועד היום. כמחווה מתקנת לאי הצדק ההיסטורי, חלק מהיצירות קיבלו כותרות חדשות לאחר שנחקרו שמות הדמויות השחורות המוצגות בהן.
ניידקה אקוניילי קרוסבי, ילידת 1983, היא אמנית אמריקאית ממוצא ניג׳רי, שהיגרה לארצות הברית בגיל 16. היא סיימה לימודי אמנות בייל ב– 2011 ומהר מאד סומנה כמטאור בשמי עולם האמנות. כבר ב– 2015 היתה לה תערוכה מוזיאלית ראשונה במוזיאון ההאמר בלוס אנג׳לס. ב– 2016 היא כבר לא עמדה בביקוש לעבודותיה. זה כבר העלה את מחיר השוק שלה וב– 2017 עבודה שלה נמכרה ב– 3 מיליון דולר.
בקיצור, מה שאנחנו חווים עכשיו ברמה העולמית, הוא shift משמעותי ביחסי הכוח בין גברים ונשים
מה מצב האמניות בישראל?
הגלגלים אצלינו עובדים לאט ואיך נאמר, האקלים הפוליטי אינו נוח למיעוטים. אבל בכל זאת מה שאנחנו חווים בשנים האחרונות זה פריחה מרשימה מאד של אמניות מהמגזרים השוליים בחברה הישראלית. אצלינו בשוליים של השוליים נמצאות האמניות מהמגזר הערבי והדרוזי, האתיופיות ועד לפני כעשור גם האמניות הרוסיות.
אם נחשוב רגע על המגזרים האלה אצלינו, מה שמאפיין אותם קודם כל זה מעין פיצול אישיות תרבותית – זו מהבית, האתנית על מנהגיה והמאפיינים הייחודיים שלה, וזו הישראלית, שההשתייכות אליה היא הישרדותית כמעט. עניין הזהות הוא מרכזי. הרצון להתחבר לחברה ההגמונית מצד אחד אבל מצד שני הרצון להתגאות בתרבות של הבית. פעמים רבות המאבק הוא בין מסורת וקידמה ואז יש צורך להתמודד עם חסמים גם מסוג זה.
חנאן אבו חוסיין, הזוכה הראשונה בפרס על שם בק דקל מטעם העמותה לחקר אמנות ומגדר, היא דוגמה זוהרת למאבק הזה והקריירה שלה משקפת את השינוי שעובר על החברה הישראלית. סיפורה מעורר השראה וגם הערצה!
כבת יחידה הצעירה מבין חמישה ילדים, חנאן גדלה באום אל פאחם לאב משכיל ומורה מוערך בחברה, איש ספר, קורא עיתון הארץ ולאם שבאה ממשפחה אמידה. לאב היה חשוב מאד שילידיו יהיו משכילים ואכן, כולם בוגרי אוניברסיטה. חנאן התקבלה ללימודים בבצלאל אבל מבחינת המשפחה, אחרי הלימודים לא היתה אופציה לממש קריירה של אמנית. אבל היא לא ויתרה, אפילו שקיללו אותה, אפילו שהסיתו נגדה. כל קללה וכל משפטי השיטנה שנאמרו לה שימשו דלק עבורה, דלק להמשיך ולעבוד, דלק למרוד נגד המוסכמות של החברה בה צמחה.
חנאן לא יכלה לשאת את הדיכוי הנשי בחברה הערבית, כפי שהיה מגולם בדמות אמה הצייתנית, שהורשתה לצאת מהבית רק בשעות מסויימות ולפרק זמן מוגדר מראש.
הדיכוי והקשיים שהיא עצמה חוותה שימשו אותה באמנות שלה וחיזקו את הרצון שלה ללכת בדרך אחרת. לאורך כל הדרך היא פירנסה את עצמה וגם היום היא עובדת כמורה בחמישה מקומות שונים.
האמנות של חנאן אינה מסחרית והיא שומרת בקנאות על האוטונומיה האמנותית שלה.
למרות שהיא זכתה בפרסים רבים – החל מפרס שרת התרבות ב– 2004 היא לא נהנתה מחשיפה תקשורתית. אולי זה קשור לחומרים הקשים בהם עסקה, אולי בהדרה של אמניות מהמגזר הערבי בתקשורת. אולי בגלל שהיא לא מיוצגת על ידי אף גלריה ועבודותיה אינן מגיעיות לשוק.
חנאן היתה במשך שנים מן סוד כמוס של אוצרות ואוצרים יודעי דבר, שמהם קיבלה אישור אמנותי דרך תערוכות ופרסים. אבל עכשיו, אפשר לומר שהאקלים משתנה ויש יותר פתיחות ונכונות לאמץ גם את השוליים. בשנים האחרונות אנחנו רואים נוכחות של אמניות אתיופיות מרשימות, שמביאות את עולמן דרך האמנות. שמות כמו זאודיטו יוסף –סרי, נירית טקלה, מיכל ממיט–וורקה ואחרות נהנות מהפתיחות הזאת וזוכות לחשיפה מבורכת.
במגזר הערבי יש פריחה של נשים אמניות מדור חדש, שרוצות לפרוש כנפיים וחלקן אף רואות בחנאן אבו חוסיין כעמוד האש לפני המחנה. פאטמה אבו רומי, אמניות כמו פאטמה שאנן הדרוזית וסמאח שחאדי, שזכו שתיהן בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית, אמניות צעירות שכמו חנאן אבו חוסיין ואניסה אשקר, מעיזות לצאת נגד התרבות הפטריארכלית המסורתית בה גדלו. כל אלה פורצות דרך באומץ שלהן. אנחנו רואים יותר סטודנטיות לאמנות במכללות מהמגזר הערבי, שגם אם הן לא הופכות להיות אמניות, הן מלמדות אמנות במגזר ומכשירות את הדור הבא.
למה חשוב להנכיח את כל הקבוצות בחברה?
אם נסתכל על הנושא דרך העדשה של מחקר תרבות, הייצוגים המכלילים שאנחנו רואים היום גם בתחום האמנות שכוללת הצגות וסרטים, דרך המדיה ברדיו ובעיקר בטלויזיה – מנכיחים את מגוון הקבוצות בחברה וזה כולל את קהילת הגייז והטרנג׳נדרס. ההנכחה הזאת נותנת לא רק לגיטימציה אלא מרגילה את החברה להתייחס לכל חלקיה.
כל שנותר הוא לקוות שמגמת ההכללה תימשך.
טקסט זה הוכן במקור כהרצאה לרגל זכייתה של חנאן אבו חוסיין בפרס העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר 2019 לאמנית מצטיינת, על שם בקי דקל ז״ל.
תערוכתה של חנאן אבו חוסיין ״מיצבים״ מוצגת במוזיאון ארץ ישראל עד סוף נובמבר
© כל הזכויות שמורות לדבי לוזיה
רוצים להביע דיעה בנושא? מוזמנים להצטרף לשיח בסלון האמנות של דבי לוזיה בפייסבוק.